אחת הסוגיות הכי טעונות בתחום יחסי העבודה זו שאלת 'השעות הנוספות'. למרות שהמחוקק הגדיר את הנושא ואף עידכן וחידד את ההוראות כמה פעמים, התחום הזה עדיין פרוץ והרבה עובדים לא מודעים לזכויות שלהם בנושא, ובהרבה ענפים מקובל לא לשלם לעובדים שעות נוספות.
מה אומר החוק?
החוק מבהיר שעל כל שעה נוספת מעבר לשעות העבודה ישלם המעסיק לעובד תוספת שכר של 125% על השעתיים הנוספות הראשונות ו-150% על כל שעה נוספת החורגת מתחום השעתיים. יום עבודה מלא הוא יום עבודה בן 9 שעות בשבוע עבודה של 5 ימי עבודה, ויום עבודה של 8 שעות בשבוע עבודה של 6 ימים בשבוע (כאשר יום ו' הוא יום עבודה קצר).
החוק מתייחס גם לעובדי 'משמרות', לעבודת לילה ולעבודה בשבתות ומועדים, כאשר כמעט כל חריגה מהנורמה אמורה לפצות את העובד בתוספת שכר. בנוסף, יום עבודה לא יכול לחרוג מ-12 שעות וכמות השעות הנוספות בשבוע לא יכולה לחרוג מ-14. בפועל הרבה פעמים אין הקפדה על אף אחד מהפרמטרים שצוינו.
בעיית 'החוזה הגלובאלי'
חלק ניכר מהעובדים בישראל חתומים על 'חוזה שכר גלובאלי' ומסתבר שרבים מפרשים את המונח באופן שגוי שלעיתים מקפח את העובד. המטרה של חוזה השכר הגלובאלי היא להקל על המעסיק ולשערך מראש את מספר השעות הנוספות ולשלב אותו בחוזה כנתון קבוע. כשהחוזה הזה הופיע לראשנה בתחילת שנות התשעים הוא היה נפוץ בעיקר בענף ההייטק שעובדיו זכו מראש לשכר גבוה מהמקובל במשק וידעו ששעות ארוכות זה חלק מהדיל. אבל מהר מאוד החוזה הגלובאלי אומץ על ידי מעסיקים בתחומים אחרים במשק, גם כאלה בהם השכר הממוצע אינו גבוה במיוחד. מאחר ורוב העובדים לא שמים לב לאותיות הקטנות בתלוש אלא מתמקדים בשורת הנטו המופיעה למטה, רבים פיספסו את העובדה שמרכיב השכר השעתי שלהם נמוך באופן חשוד ואילו המרכיב הגלובאלי הקבוע של השעות הנוספות גבוה משמעותית. כך, בתחומים מקצועיים מסוימים כמו למשל ענף הפרסום, התקבעה תרבות ארגונית בה מצופה מהעובד להשקיע שעות נוספות ובחסות 'ההסכם הגלובאלי' לא לקבל על כך תגמול.
